ביציאה מהפגישה עם נתניהו, דרעי וגפני עמדו לפטפט קצת. למאזין מהצד, שניהם לא נשמעו אופטימיים ביחס לסיכוי שהחוקים שעליהם התחייב ראש הממשלה יעברו. יו"ר ש"ס תלה תקווה צנועה לפחות בחוק יסוד: לימוד תורה, שכבר עבר בטרומית. גפני פיקפק אפילו בזה. הספק הוא לא רק ביכולתו או כוונתו של נתניהו לספק את הסחורה במליאה, אלא על עצם התועלת בחקיקה. הרי גם גפני וגם דרעי יודעים את האמת: החוק בנוסח החדש כבר לא יאפשר לבסס פטור לתלמידי הישיבות. גם אם בג"ץ לא יבטל את הסעיף שקובע את ערך לימוד התורה, הפרשנות המקיימת של בית המשפט לא תאפשר להצדיק את הפגיעה בשוויון. החוק השני, למניעת מעצר עריקים, בכלל לא הופץ עדיין, וגם אם יימצא העוזר הפרלמנטרי שיגיש יוזמה כה אנטי־שוויונית, היא תיפסל על הסף. שום הרכב שופטים לא יכשיר פטור ממעצרים לקבוצת מיוחסים. ובכל זאת, שניהם סגרו את הדיל. הם נזקקו אנושות להישג שניתן לנופף בו, ערב שיבושי התנועה של אגודת ישראל והפלג הירושלמי. כשגולדקנופף נוהג בראש השיירה אל הכלא הצבאי, ההבטחות של נתניהו הן אליבי שמאפשר בינתיים לדרעי וגפני לא להצטרף למחאה.
התעלומה היא מה מרוויח נתניהו: את מועד הבחירות, באוקטובר, הוא כבר השיג. גם אם החרדים יפזרו את הכנסת בשבוע הבא, לוח השנה משאיר להם את 13 או 20 בחודש. לא סביר לשלם מחיר אלקטורלי כזה בשביל פער של שבוע שלא ברור מה אפשר להרוויח ממנו. בליכוד השתעשעו אפילו בחזרה לתאריך המקורי, 27 באוקטובר, כך שהממשלה תמלא את ימיה. נחמת עניים.
הטור המלא מחכה ב"מוסף לשבת" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
