ממש לפני שנחתו כאן הטילים מאיראן, נחתה בארץ היישר ממדריד גם משפחת פרוסט־מימון, אחרי שנתיים וחצי של מגורים בבירה הספרדית. "הגענו עם מלא מזוודות, אני אפילו לא זוכרת כמה, גלשן סנובורד ושני ילדים – אמה בת שנתיים וחצי ועילי בן ארבע וחצי", משחזרת הדוגמנית נועם פרוסט, כשאנחנו יושבות בסלון הקטן של בית המשפחה בקומת קרקע בשכונת נווה צדק בתל־אביב.
"בלילה של האזעקה ראינו שאין פה מקלט. ארזנו מזוודה עם קצת בגדים, מברשות שיניים וכפכפים ונסענו להורים שלי ברחוב גורדון. כששוב התחילו האזעקות, רצנו מהבית של ההורים למלון דבורה הסמוך והטילים עפו לנו מעל הראש. ואז, בבוקר של שישי, החלטנו שאנחנו יורדים לקיבוץ רוחמה, למשפחה של בעלי, והיינו שם כל השבועיים של המלחמה. אלה היו ימים של חרדה קשה כמו אצל כל המדינה", משחזרת פרוסט ורגליה הארוכות אסופות בין כפות ידיה בקצה הספה הגדולה.
הפקה: מיכל עמר שוורץ; סטיילינג: חומי פולק, איפור ושיער: רפאל איתי ברון
חתיכת קבלת פנים.
"לחלוטין. עזבנו למדריד בעקבות העסקים של פיג'יי בעלי, שהוא מעולמות ההייטק. לפני שעברנו, טסנו לשם לשבועיים כדי לבדוק האם המקום נעים לנו, וישר הרגשנו אווירה של בית, משהו מאוד חמים. יצא לי לגור במגוון מקומות בעולם – סידני, פריז, ניו־יורק, המבורג, לונדון, מילאנו. נהניתי וחוויתי חוויות נהדרות, אבל לא הרגשתי את החיבור שהרגשתי במדריד. הם באמת מאוד דומים לנו בווייב' יחסית לאירופאים. היה משהו נורא נעים עם האנשים והאנרגיה שם ואמרנו 'יאללה, הולכים על זה'", היא משתפת ומסבירה שפיג'יי, קיצור של פטריק ג'וניור, הוא שם פופולרי באירלנד, שם נולדה חמותה.
נראה שחזרתם לארץ בזמן. עכשיו הרבה פחות חמימים כלפינו בספרד.
"קמנו בבוקר ב־7 באוקטובר ומיד התחלנו לקבל לטלפון את הסרטונים מהעוטף. בעלי, שגדל ברוחמה, שם מתגוררים היום חלק מתושבי כפר עזה, למד בבית הספר האזורי עם המון אנשים שנפגעו, נרצחו, נחטפו. אלה חברי הילדות שלו, החברים מהכדורסל. מאותה שבת נכנסתי לחמ"ל הסברה, והתחלתי לשלוח סרטוני הסברה למפורסמים ומשפיענים שאני מכירה מתעשיית האופנה".
אבל ברוב המקרים, הכתף שקיבלה הייתה קרה, והרבה מאוד ממי שפנתה אליהם כלל לא שיתפו את הזוועות מבוקר 7 באוקטובר בעוטף. כשהיא נזכרת בכך, פניה השלוות מתקדרות. "זה היה רגע של כאב שבו הבנתי שכאשר פוגעים בנו, העולם שקט יותר ושאנחנו לבד בזה", היא מחבקת את ספל התה החמוד בצורת עץ כריסמס ירוק מקושט, שאליו מזגה תה.
"לפני עשור גרתי בסידני, אוסטרליה, בדיוק במקום שבו היה הפיגוע לא מזמן. בונדיי ביץ' זה מקום מקסים שיש בו הרבה ישראלים, הוא היה הכי בטוח ליהודים. זה מקום איקוני, פתוח, וכאשר קורה שם כזה טבח, יש הבנה שאנחנו על המוקד. שהעולם צריך להתעורר ושיש הרבה עבודה בהסברה, זירה שבקושי קיימת", היא אומרת בכאב וחוזרת לימים של ראשית המלחמה במדריד, אז עוד רבים מאוד מהספרדים והזרים שהקיפו אותה הביעו תמיכה גלויה בישראל.
"אבל ככל שהמלחמה התקדמה הם תמכו בנו פחות ופחות, וזה לחלוטין קרה בגלל חוסר בהסברה. אלה לא אנשים ששונאים יהודים, והם לא אנטישמיים. אלה חברים שלנו, שפשוט לא יודעים ולא מבינים מה קורה בסכסוך".
למה חזרתם?
"גם כי בעלי סיים את הפרויקט שם, וגם מתוך געגוע למשפחתיות, לארץ. בסוף אנחנו עם שני ילדים קטנים, ועם כל הביקורים של הסבים והסבתות, היינו לבד. 7 באוקטובר, בגלל שעברנו אותו שם, גם נתן לי כאפה. בכל מיני רגעים, כמו השחרור של נועה ארגמני, מצאתי את עצמי הולכת ברחוב ובוכה, ומסתכלת על האנשים והם חיים את החיים שלהם ואף אחד לא מבין. אז נכון, מאוד מורכב בארץ, אבל זה הבית שלנו".
כשאמא עושה פדיחות
היא בת 32, גדלה בתל־אביב והחל מגיל 16, אז החלה לדגמן, התגוררה ברבות מבירות האופנה בעולם. היא בתם של הדוגמנית והסקסולוגית ענת בירן פרוסט ושל הבמאי עדי פרוסט, ויש לה אח צעיר ממנה בשם דניאל. מאז המעבר לספרד, הקשר ההדוק והסימביוטי עם אמה התהדק עוד יותר, והשתיים מדברות ארבע־חמש פעמים ביום. עכשיו הן מתכננות לסנתז את החיבור אמא־בת לפודקאסט, ולדבר על הכל.
"אמא שלי לא מפסיקה לעשות לי פדיחות עם המקצוע שלה כסקסולוגית, היא מלכת הפדיחות. אם אני יותר מאופקת, משהו בי אולי קיבל קצת מהאירופיות, היא משהו אחר לגמרי. אנחנו הפוכות אבל הכי קרובות, אולי אפילו באופן אובססיבי".
תדברו גם על כך שבגיל 16 הם נתנו לך לטוס לבד בעולם ולדגמן? די מפחיד, לא?
"אני לא יודעת עד כמה הם היו יכולים לעצור אותי. היה לי מאוד ברור מה אני רוצה והראיתי התמדה", היא מחייכת חיוך נחוש. "גם אמא שלי גרה בפריז כשהיא דיגמנה, ואבא שלי גר ולמד בלונדון והם לגמרי אמרו לי, 'תגשימי את מה שעושה לך טוב'".
ועולם האופנה כנערה צעירה עשה לך טוב?
"עולם האופנה לא עושה רק טוב. יש בו בהחלט גם ממד של יחסי אהבה־שנאה", היא אומרת במבט מפוקח, כאילו מתבוננת בעיניים אימהיות של היום במסעה של נועם הנערה. "העולם הזה הוא מצד אחד וואו, אבל בהחלט גם מקום שיכול לצמצם אותך במידה ובמשקל. ואם נלך אחורה לתקופה שהייתי עושה תצוגות קוטור והייתי עשרה קילו פחות מהיום, אני רואה היום שהיה בי אז משהו שברירי שלא החמיא לי. אני חושבת שהיום, כשאני במידה 40, אני נראית הרבה יותר טוב ואני אוהבת את המראה שלי יותר. כיף לי עם עצמי היום כאישה בוגרת. מאוד כיף לי", היא מחייכת חיוך כל כך נקי, ובתנועה חתולית קמה מהספה ומטפסת במדרגות אל קומת המגורים, כיוון שאמה בדיוק התעוררה בבכי.
רק אחרי 20 דקות היא תרד בחזרה, לא לפני שתרגיע את בתה בעדינות ובסבלנות שקטה, מכילה כל השתנקות בכי והתפנקות מתוקה של פעוטה שהתעוררה קצת הפוכה מהשנ"צ. "היא שינתה אותי. חד־משמעית. מגיל 16 אני סוליסטית, טסה בעולם, נעה מהרגע להרגע לאן שצריך. 'רוצים אותך בניו־יורק, בואי', ואני באה. 'רוצים אותך חודש בלונדון, בואי', הכל ספונטני. אבל מאז שהילדים נולדו הפכתי הרבה יותר מקורקעת והאימהות נעימה ונינוחה לי. אני רגישה אליהם ופתאום מאוד ברור לי מה חשוב בחיים ומה המשמעות של להיות הורים.
"הרבה זמן ניסיתי לעשות דברים אלטרנטיביים כדי לעזור לעצמי. הלכתי לסאונד הילינג ולטיפול פסיכולוגי, עד שהבנתי שכדאי שאקח ציפרלקס ושזו לא בושה לעזור לעצמך עד הסוף"
"יש לנו קשר מאוד קרוב עם הילדים, במדריד היינו תא משפחתי קטן שלנו, בלי משפחה רחבה מסביב. ואם פה זה קל כי יש את כל המשפחה שלי, ואת בני הדודים, וכולם בתל־אביב ויש המון ידיים שעוזרות, שם היה ברור שזה רק אנחנו. גרנו במרכז מדריד, הילדים הלכו לגן ספרדי־אנגלי, ואני למדתי ספרדית כי שם גם הרופאים לא מדברים אנגלית. היה לי חשוב להיות מעורבת בכל מה שצריך, לתקשר עם כולם".
לבד בעיר רחוקה וזרה
היא התחתנה עם פיג'יי בגיל 26, את עילי ילדה בגיל 28, וגם היא מסכימה שזה נחשב היום מוקדם במונחים תל־אביביים. אבל כמי שכבר מגיל 16 חורשת את העולם, הקצב שלה היה על טורבו והיא בהחלט נכנסה לשלב של משפחה וילדים כשהיא מסופקת ומוגשמת.
אבל שום דבר לא מכין אותך לכך שכאשר את מטופלת בפעוט, תלדי את בתך השנייה לבד, במדריד, רחוק מאמא ואבא ומהמשפחה המגוננת, ופרוסט פותחת צוהר אל הימים שבהם הבינה שהיא חווה דיכאון אחרי לידה, בעיר רחוקה וזרה.
"כשאמה נולדה חוויתי תקופה שהיא יותר קשה, כי לא הייתי עם הקהילה שלי, לא יכולתי להגיד 'אמא בואי רגע', והרגשתי בתקופה הזו יותר בדיכאון".
היה לך דיכאון אחרי לידה?
"כן. הכל היה ביחד, 7 באוקטובר, הלידה של אמה בחודש יולי שלפני כן, והיו לי המון שאלות קיומיות. הינקתי אותה, מה שעם עילי לא הצלחתי, והייתי על המון חוסר שינה והיא הייתה ילדה עם טונוס שרירים גבוה ולא יכולתי לשבת לרגע. לכן גם מאוד רזיתי כי בקושי אכלתי. לפעמים כשמחמיאים על אנשים על ירידה במשקל, צריך להיות עדינים. לא תמיד יודעים מה עומד מאחורי זה".
ומתי הבנת שאת בדיכאון?
פרוסט לא ממהרת לענות ומודה שעל הנושא הזה קשה לה מאוד לדבר. "לקח לי הרבה זמן להבין שזה מה שקורה. רק כמה חודשים אחרי, כשכבר הפסקתי להיניק והכל קצת נרגע, פתאום קיבלתי יותר שעות שינה, התחלתי לעכל מה עברתי, כי עד אז פשוט רק תיפקדתי".
ופיג'יי ממשיך ללכת לעבודה ואת נשארת לבד בבית עם הילדים. זה קשה.
"פיג'יי הוא אבא מעורב ומדהים ורגיש והוא החבר הכי טוב שלי. זו אחת הסיבות שבגללן התחתנו כל כך מהר, פשוט היה ברור שזה זה. אבל לפעמים יש דברים שאת עוברת עם עצמך, וזה שלך מול עצמך".
ולמי סיפרת מה שאת מרגישה?
"לסביבה הקרובה בעיקר, לחברה טובה מהארץ, לפיג'יי כמובן. הרבה זמן ניסיתי לעשות דברים שהם אלטרנטיביים כדי לעזור לעצמי. הלכתי לסאונד הילינג ולטיפול פסיכולוגי, עד שהבנתי שכדאי שאקח ציפרלקס ושזו לא בושה לעזור לעצמך עד הסוף. אם יש מישהי שתקרא את זה, שמטפלת בעצמה ולא מצליחה לצאת מזה והעצב והחרדה הם חלק מהיומיום שלה והיא מתלבטת מה לעשות, אני כאן להגיד לה להיעזר ולשתף את הסביבה הקרובה".
בגינה עם אמבר הרד
ועכשיו כאמור היא רחוקה מהדיכאון ההוא, ומחוברת שוב לשורשים בעיר שבה גדלה, מוקפת בחברים ומשפחה, וכבר חזרה גם לסצנה, עובדת עם המעצב המוערך והוותיק רונן חן. "אני מתה על רונן ומתה על הבגדים שלו ולובשת אותם ומקבלת אינסוף מחמאות. רונן מביא שפה שמשתלבת עם מי שאני, ועם המקום שבו אני נמצאת היום כאישה, כאמא", היא אומרת וחוזרת לדבר גם על אמא שלה, ענת, ועל הקשר אמא־בת שכאמור נוכל להיחשף אליו בקרוב בפודקאסט שלהן, שבו ידברו על האישי והציבורי, ועל איך זה להיות אמא ובת שמדגמנות ביחד בארץ ובעולם.
"אנחנו באמת מדברות על הכל, בין אם זה מה שקורה במדינה ובעולם, ובין אם על אופנה ועל להתבגר בעולם האופנה, ועל להיות אמהות ועל חרדה ועולמות הטיפול שאמא מגיעה מהם ואני נעזרת בה הרבה. טסנו ביחד, דיגמנו ביחד בארץ ובאירופה. כשטסתי בפעם הראשונה לפריז לדגמן אמא שלי באה איתי, ומשם כל הזמן, חיים במזוודות".
ואת אוהבת את זה.
"אני מאוד אוהבת את השינוי והמעברים, ואני גם מזמנת את זה לעצמי. יכול להיות שמתישהו שוב נטוס, כי החוויה בספרד הייתה מאוד טובה. כן, היו בה גם רגעים של בדידות וקושי של השפה ותחושת זרות, ואת לא מכירה את החגים שלהם, אבל הרגשתי שאני הולכת שם עם תדר פתוח שרוצה להכיר אנשים ובאמת היה לי חשוב לייצר שם חברויות".
ולא סתם חברויות, אלא עם אמבר הרד, הכוכבת האמריקאית הנוצצת וגרושתו של ג'וני דפ, שאת פרידתם ליוו משפטים והאשמות באלימות הדדית: "הייתי עם הבן שלי ברטירו פארק, ממש ליד הבית שלנו, ואנחנו במתקנים ואני מדברת איתו בעברית, ועומדת לידי בחורה נטולת איפור ובבגדי ספורט ומתחילה לדבר ואומרת בסוף: 'בואי נחליף טלפונים, אני אמבר'. ומפה לשם זאת אמבר הרד, שהזמינה אותנו לארוחת ערב והדליקה נרות שבת על שולחן עם פאייה ושרימפס. הייתי ביומולדת של הבת שלה, הלכנו ביחד לראות הצגות עם הילדים, אחת הנשים היפות".
ונשמע גם שהנחמדות.
"כן, לגמרי. גם עכשיו כשחזרנו אנחנו שומרות על קשר, היא מתעניינת בשלומנו, אנחנו מדברות והיא מקסימה".
"הרבה זמן ניסיתי לעשות דברים אלטרנטיביים כדי לעזור לעצמי. הלכתי לסאונד הילינג ולטיפול פסיכולוגי, עד שהבנתי שכדאי שאקח ציפרלקס ושזו לא בושה לעזור לעצמך עד הסוף"
ענת לב־אדלר ׀ צילום: רותם לבל
הפקה: מיכל עמר שוורץ; סטיילינג: חומי פולק, איפור ושיער: רפאל איתי ברון
שלושה דורות של יופי: פרוסט עם הבת אמה, ועם אמא ענת
