מוזר. דווקא עכשיו בחרה הפסימיות שלי לעלות על שרטון. "זה יכול להיות?" שאלתי את דמותי שבמראה, בעודי מחדירה בטפיחות קלות קרם אנטי־אייג'ינג לצוואר השקנאי שלי – סימן מובהק למחשבה שיש מציאות שניתן עוד לתקנה וליישרה. "בהחלט", הינהנתי. "אבל איך, למה", הקשיתי, "הרי כלום לא השתנה לטובה ואנחנו כפסע מלהפוך למונרכיה".
נכון, כלום לא השתנה לטובה, להפך. מעגלי האבל, הכעס וחוסר האונים רק הולכים ומתרחבים. המתים מתים, החטופים לא חוזרים, הצפון והדרום לא משתקמים, יוקר המחיה ומכירת הכרטיסים למופעי אייל גולן בנסיקה. המציאות כאוטית והשלטון מפגין קשת מופעים הנעה בין נורא לבין איום ונורא. רע, רע לתפארת, רע בקטע אחר. אבל מה שמעודד, לפחות אותי, זו העובדה שנדמה לי שדי, שכעת, אחרי הודעת הפיטורים המדהימה הזו, עברנו איזשהו גבול. שצריך להיות לא רק עיוור, אלא יצור אחר, חייזר, כדי להכחיש שאנחנו מנוהלים רע יותר מצוות "שפע יששכר". כוכבה היא אנוכית, נרקיסיסטית, קטנונית, חסרת עכבות - אבל לא מושחתת.
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן