השעה רק תשע בבוקר, קור החתולות הירושלמי עדיין לא הספיק להיכנע לקרני השמש, אבל השריר הקטן מעל שפתו העליונה של שמחה רוטמן כבר מתחיל לרעוד מעצבים. רוב האנשים מכירים את ההבעה הספציפית הזו שלו, לפחות מי שעוקב אחרי התנהלותו כיו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט. בהתחלה הוא מנהל את הדיונים בנימוס כמעט בריטי ותוך כדי הפגנת ידע רב, עד שמישהו מתגרה בו או רומז שהוא חלילה לא הכי ידען וחכם בחדר, שלזה הוא הכי רגיש. בדיוק אז קופץ השריר הזה שלו, נקרא לו שריר העצבן, שהוא כמו הבועיות הקטנות האלו על פני מים שמתחילים לרתוח. סימן לכך שעוד שנייה הוא מתפוצץ ושואג ככה שהפנים שלו ילבשו צבע אדום ארגמני כמו של לובסטר בסיר.
מי שצפה כמוני בשידורי הוועדות בערוץ הכנסת, כבר ראה את כבוד היו"ר מתפרץ כמו הר געש ממושקף על המון אנשים. כתבים פוליטיים רבים אוהבים במיוחד את הרגעים האלו שנוהגים להתפרסם תחת הכותרת "מופע האימים של רוטמן". אבל הפעם, רוטמן לא מרשה לעצמו להיכנע לקוצר הרוח שלו שמעיד כנראה על גן ג'ינג'י רדום או שהוא "פשוט היה בילדותו ילד כאפות, ונשאר כל כך רגיש וחסר ביטחון שהוא חייב להפגין כוחניות בשנייה שהוא מרגיש מותקף", כמו שניתח אחד מחברי הכנסת שדיבר איתי. במקום זה, הוא ממשיך לשבת שם בפנים חתומים שלא מסגירים דבר ולהקשיב לאיש שמדבר.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן