אנשים אהבו תמיד את שירי ע. הלל, שבקרוב היה מציין מאה שנים לו היה חי איתנו, כי היה כותב מילים ענק. ואני אהבתי אותו גם בגלל השפם של הפלמ"חניק והחיוך הטוב וכמובן, איך לא, הקריצות שלו בכתיבה לחיים. לא משנה מה אמרו עליו המבקרים, בעיניי הוא אבי אבות המייסדים של מאיר אריאל, דני סנדרסון, שלומי שבן או אפילו טונה ופלוטניק וטיפקס. הייתי צוציק כשהתאהבתי לראשונה בשיר "ככה סתם", ולימים עשיתי ל"יאבאיה יאבאיה, אל תשאל אל תשאל, כך ציווה זאביק, זאביק השועל" קאבר שהצליח מאוד. אבל הכי אהבתי את "יוסי ילד שלי מוצלח" שלו ושל סשה ארגוב ששרו התרנגולים בעונג, שיר מפתח על ילד תמים ואמא גוערת, יחסי אם בנה.
"ואני? מה אני עושה? כלום. רק שואל", כך כתב ע. הלל והעיד על עצמו ומקומו בעולם. איזה נהדר הוא היה, בן המאה, אדריכל הנוף והשירים שכתב למבוגרים שנותרו ילדים בנפשם.
הטור המלא של שלמה ארצי מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן