המוזר הוא שלא ידעתי שיש לי יכולת כזו להיות לבד, לא עד שמלאו לי 50 בערך. במשך כל שנות ה־20 וה־30 שלי ברחתי מהשקט הפנימי שלי, כל כך פחדתי ממה שאני אשמע שם, בתוכי, אם אני רק ארשה לעצמי להיות לבד. כי אנחנו לא רק דור של זאבים בודדים ועצמאיים, אנחנו גם דור שלא ממש חיבקו אותו או טיפחו אותו.
היה כל כך הרבה כאב בתוכי, מהמכות שחטפתי חופשי בכל פעם שהייתי מתחצפת. לא מרוע, פשוט כי זו הייתה הנורמה אז, להרים על הילד מחבט שטיחים כדי שחלילה לא ייצא מפונק. והיה גם כאב מהשיחות הפרטיות שהייתי מקשיבה להן כי חדר השינה של הוריי היה צמוד לקיר החדר שלי. שיחות שבהן שמעתי את אבא שלי אומר בסלידה "הילדה הזאת, היא כל כך מטונפת ולא מסודרת, ממש הורסת לנו את החיים". ואת אמא שלי עונה לו "ממש. תזכיר לי, עוד כמה שנים יש עד שהיא תלך לצבא?" אז הפכתי את עצמי לצבעונית ומעניינת כמה שאפשר, גם כדי לברוח מרעשי הרקע של הנפש שלי שלחשו לי "את ילדה מלוכלכת שאי־אפשר לחכות שתלך כבר מפה", וגם כדי לקבל את מה שחשבתי שירפא את החורים בפנוכו: הכרה. הערכה. פרסום.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן