בת הזקונים שלי גזרה חוגר. אני זוכרת איך רק אתמול, אחרי הצו הראשון, אחרי "יום המאה", היא ישבה פה במטבח עם אחיה הגדול שהתעקש לתרגם לה לעברית מדוברת את המקצועות הפתוחים בפניה, והם עברו יחד על שאלון ההעדפות באזור האישי של אתר המתגייסים. אני זוכרת איך ישבו שניהם, היא משועממת ואדישה - עתידה כחיילת עניין אותה בערך כמו עתיד המדינה את שרה נתניהו - והוא חדור מטרה ואמביציוזי כקצין קרבי.
"תקשיבי לי טוב", הוא פקד עליה והצביע לעבר המסך, "זה מה שאת רוצה להיות". "מה זה?" פיהקה המלש"בית. ובאמת, למה שתדע? הרי בניגוד אליו, היא מעולם לא החזיקה בפנטזיות על צליחת תעלה. בעצם אומר זאת אחרת: אם העולם הפך לתנועת־נגד שמרנית, טראמפיסטית, עירית לינורית, זה באשמת אותה רוח Woke המנשבת בה ובמסדרונות בית הספר הפתוח הדמוקרטי ביפו, חממה אינטימית ומנותקת מהלבנט, שבה אופסנה בטעות בגיל חמש ומשם מיאנה לזוז עד גיל 18. לא בדיוק בית גידול לאנשים עם סכין בין השיניים, אוקיי? יותר בית גידול לטבעונים שבגיל שמונה מבקשים מהמורה לפנות אליהם בגוף שלישי רבים, ובסוף התיכון עושים בגרות בייחורים.
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
