לא מסוגל לקיים שום דבר מרוטינת המלחמה הישראלית הששה אלי עוד בוקר משונה שבו כולנו בבית, מושבתים, מעבירים את הזמן בין ארוחות מופרזות ויציאות זריזות לרחובות ריקים. לא נהנה להיות פיון במשחק שאני נספר בו, במקרה הטוב, כפרט סטטיסטי. לא נהנה מחוסר האונים. לא נהנה לקום בבוקר בקושי, עיניים כמעט מסרבות להיפתח, ולהרגיש יותר מעייפות; מותשות. כמו אחרי טיסת לילה ממושכת – רק שלא מדובר בטיסה שלי, אלא של טילים בליסטיים בכיווני הכללי.
לא נהנה לחשוב על ילדיי – גם הם מותשים מליל אזעקות, משבוע מלחמה, משנה וחצי מלחמה, משלוש שנות מאבקים פנימיים וסף מלחמה, מחמש שנות מגפה, מהעובדה שהדבר הכי פחות שגרתי בחייהם הקצרים עד היום היה שגרה. והתוצאות ניכרות בהם. בפחדיהם. בפוביות הקטנות. בחוסר הרצון לזוז מהבית. בחשש מכל שינוי.
הטור המלא של רענן שקד מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן