אפתח ברשותכם עם חוויות נשגבות שצברתי בהופעות שאין עבורן שכר בעולם הזה, אבל הקרן קיימת להן בעולם הבא. ההופעה הראשונה הייתה מול אלופי המטכ"ל. פתחתי אותה בכך שאמרתי שעשיתי הפתעה וגם שר הביטחון ישראל כ"ץ הגיע וביקשתי ממנו שייכנס. כשהרמטכ"ל זמיר הסתובב לדלת הבהרתי שאני צוחק וזו בדיקת ערנות בלבד.
הנה כי כן ישבו מולי, כולה נהג טנק בדימוס, מפקד חיל האוויר, ראש אמ"ן, המועמד לתפקיד ראש המוסד הבא, אלופי הפיקודים, ראש אכ"א וגם הרמטכ"ל עצמו, שסיפר לי לפני ההופעה שזה יום הפוגה ראשון שנערך להם מאז 7 באוקטובר וכמה זה חשוב להם. נזכרתי שיצא לי גם בשלהי הקורונה להופיע בפני פורום מטכ"ל כשהוביל אותו אביב כוכבי, ושמתי לב שזה מטכ"ל חדש, לא זיהיתי אלופים שהיו אז בהופעה ונמצאים גם היום בתפקידם, למעט הרמטכ"ל שהשתחרר וחזר. שמתי לב גם שאני עומד מול קבוצה צעירה יחסית; ושמתי לב גם שזו קבוצה מגוונת: היו בה חובשי כיפות, חילונים ובעיקר ישראלים יוצאי דופן. זה היה ערב צנוע וכיפי, וחשבתי כמה הכרת הטוב אנחנו חייבים להם, שמגיעה הכרת הטוב גם לנשותיהם שלא ראו אותם במשך שנתיים, ובעיקר חשבתי וגם הרגשתי שאנחנו באמת בידיים טובות.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
פורסם לראשונה: 18:10, 31.12.25