חצי שנה אחרי 7 באוקטובר כל הפייסבוק שלי התחיל להיות מלא בפוסטים על מכירות חצר. בעיקר בתל־אביב אבל לא רק, גם במצפה רמון, אשקלון, נס־ציונה, חיפה. "איזה כיף שהטרנד של גראז' סייל הגיע סוף־סוף לישראל", אני אומרת לרן ערב אחד. "איזה טרנד בראש שלך, את לא מבינה מה קורה פה?" הוא אומר לי. "יש גל משוגע של עזיבה את הארץ. כל מי שיש לו ילדים קטנים לוקח את עצמו מפה ופשוט עוזב". בהתחלה אני צוחקת עליו שהוא רואה שחורות כמו תמיד. "מה קורה לך", אני אומרת, "כולנו נהיינו הרבה יותר ציונים מאז הטבח. מאוהבים פי מיליון במדינה שלנו, מבינים שאין לנו מקום אחר בעולם".
אבל לאט־לאט הסימנים מתחילים להצטרף זה לזה. כמה ימים אחרי זה, רן מספר לי שבבית הקפה ניגש אליו בחור נחמד ולא הפסיק לחקור אותו על איך זה לחיות בקלמטה. מסתבר שהוא קרא בטור שלי שרן קנה דירה ביוון, ועכשיו הוא רוצה לבדוק אפשרות לעקור עם אשתו והילדים לשם. ועדיין אני לא מבינה, עד שהחברה שלי שצעירה ממני בשבע שנים מספרת לי שלפחות חמש חברות שלה, כולן נשים בנות 40 שמטופלות בילדים קטנים, עוברות בחודשיים הקרובים לארץ אחרת. חלק לקפריסין, אחת לקנדה, עוד אחת לגרמניה והאחרונה מתחילה בלהגשים חלום ישן, לנסוע עם הילדים מסביב לעולם, עד שתמצא "מקום אחד שיהיה לנו טוב בו, ושם כבר נישאר".
זה תמיד אותו פרופיל של משפחה - אנשים משכילים במקצועות שנחשבים לטובים, מגדלים ילדים קטנים, והם פשוט לא יכולים יותר. "אני צריכה להציל את הילדים שלי", אומרת לי אמא אחת כזו, "ישראל זה לא מקום נורמלי לגדול בו. הבן שלי עדיין מרטיב מאז הימים של האזעקות, ודפיקות הלב האלו שאני מרגישה שאומרות לי שלא, זה לא נורמלי ולא בסדר לשמוע את המתבגרת שלי אומרת באדישות 'החטופה שחזרה העלתה עוד טיקטוק, איך אני מעריצה את הילדה הזאת, את יודעת שרצחו לה את האמא?' לא, באמת - לְמה אני דנה אותם פה?"
הטור של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
