הרגע שהיא נכנסה למטוס, האישה עם הקארה השחור לא מפסיקה לנדנד לנו שנחליף לה את המקום. "מצטערת", אומרת לה בסבלנות אילנית, הדיילת הבכירה בטיסה, "אי־אפשר להחליף לפני ההמראה. חכי שהשלט של חגורות הבטיחות ייכבה, ואני מבטיחה שאני אשתדל למצוא לך מקום חדש". "אבל מה הבעיה שאני פשוט אעבור עכשיו?" האישה אומרת בקול בוכים ומצביעה על המושב הפנוי כמה שורות לפניה.
מהשנייה הראשונה, ראיתי שהיא עורגת קשות לכיסא הזה, שולחת אליו מבטים חמדניים כאילו שהוא בראד פיט שעשוי מעור אפור וקפיצים. ולא רק היא, לפחות שלושה אנשים אחרים חוץ ממנה הסתכלו עליו באותה התשוקה. משפרי הדיור של הטיסה, ככה התחלתי לקרוא להם בלב שלי, אלו שלא משנה איזה מושב הם קיבלו, D26 או F13, תמיד יסתכלו מסביב לראות אם אין נדל"ן שווה יותר להשיג. "אל תהיי שיפוטית", אני מזכירה לעצמי. הרי גם אני בתור נוסעת תמיד זוממת על שלישיית המושבים הריקה. רק היום, כשאני דיילת, אני מבינה כמה קשה להתמודד עם נוסע שמסרב לשבת בשקט במושב שלו.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן