"את מפחדת מהאזעקות או שהתרגלת?" אני שואלת את לין וממשיכה לטגן את הבצל. רן אמר שצריך לקרמל אותו, אבל אין לי מושג לאיזה צבע הוא צריך להגיע כדי להיחשב מקורמל. אני שייכת לסוג האנשים שאין להם סבלנות לחכות שהתהליך של הבישול יושלם, לכן הבצל המטוגן שלי תמיד לבן כמו תיירת אוסטרית בחוף גורדון והקצפת שלי נוזלת מהכפיות של האורחים. ועכשיו אני רואה שבזמן שבו בהיתי בבצל ותהיתי אם הוא מספיק חום, העובדת הפיליפינית של אמא שלי כבר הספיקה לקמח 58 שניצלים, לחתוך סלט גדול ולשטוף את כל הכלים בכיור. זה בדיוק ההבדל בינינו, אני עושה כזה רעש מהבישול שלי, והיא פשוט עושה.
"כן, אני מפחדת", לין אומרת ולרגע אחד אני מרגישה דקירה של בהלה. מה אם הפעם היא תחליט שהיא לא רוצה להישאר בארץ הפסיכית הזו יותר ותחזור לפיליפינים? מי יטפל באמא שלי אם היא תעזוב? "מה דעתך שאת?" עונה לי קול נוזף במוח שלי, "מה יקרה אם את תטפלי באמא שלך במקום לשכור אישה זרה שתיתן לה כל ערב בתשע את התרופות?" ואין לי תשובה לשאלה הזו, רק שברור לי שאני לא בנויה למשימה. יש לי שלל סיבות וכולן כאילו טובות - אבל הלב שלי? הוא מסרב לקנות את התירוצים האלו. הוא יודע שאם היו צדק והכרת טובה בעולם, אני זאת שהייתי צריכה לזכור מתוך שינה את השם של הכדורים נגד דמנציה שאמא שלי לוקחת, אני זאת שהייתי מקלחת אותה, צובעת לה בעדינות של בת שקצת הפכה לאמא את השיער לבלונד.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
