"כשהתחילה המתקפה על המסיבה הייתי למעשה ער ברצף מהיום הקודם, ואני חושב שהחומרים שלקחתי עזרו לי להישאר ערני ומפוקס. בזמן שברחנו מהירי חוויתי רגע מאוד אינטנסיבי, ואולי רוחני, היינו ברכב כשפתאום הגיע ירי מטווח קרוב. הצלחנו להימלט איכשהו, ומהרגע הזה – למרות שעדיין היינו בלב התופת ובסכנה ממשית לחיינו – כאילו נהְיָה סוויץ' בתודעה, שאנחנו לא מתים היום. הרגשתי שאני יודע את זה".
(ש', בן 22, שורד נובה).
בר ב־7 באוקטובר, שעות ספורות אחרי רגעי האימה שמתאר ש', הקים פרופסור רועי סלומון קבוצת מטפלות ומטפלים שהתנדבו להושיט עזרה ראשונה נפשית לניצולי הטבח בפסטיבל נובה ובמסיבות אחרות שהתרחשו בעוטף באותו יום ארור לפני חמישה חודשים. כן, חמישה חודשים עברו. חמישה חודשים, לעזאזל, והסוף עדיין לא נראה באופק. אפילו האופק לא נראה באופק.
"יש לי חיבור אישי למסיבות ולפסיכדליה, גם תיאורטית וגם קונקרטית. אני מחובר לקהילה", אומר פרופסור סלומון, ראש המעבדה לחקר המודעות והעצמי במחלקה למדעי הקוגניציה באוניברסיטת חיפה, חוקר פסיכדליה ופסיכוזה הבוחן את הבסיס המוחי של העצמי ואת תפיסת המציאות. "רצינו להגיע לכמה שיותר אנשים, וכמה שיותר מהר - התערבות ראשונית חשובה כדי לצמצם את המעבר מטראומה לפוסט־טראומה, בטיפול אישי עם מטפלים מוסמכים. בגלל שאנחנו באים מתוך השבט של הטראנס, אנשים ראו שאכפת לנו, פתחו את הלב וסיפרו דברים שאולי לא היו מספרים לפסיכולוג של קופת חולים".
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
