כשלמדתי בישיבה לפני 30 שנה, היה לי תמיד בארון בפנימייה בקבוק שתייה קלה. הבעיה הייתה שכולם רצו לשתות ממנו, אז הפסקתי לקנות קולה או קינלי (פעם קינלי לא היה רק סודה) ונדדתי למחוזות ביזאריים של משקה שנקרא "תן לי לשתות", אבל לא בטעמים רגילים אלא בכל מיני טעמים מוזרים, שצבעם היה ירוק או כחול.
בואו נגיד שאם הייתי מניח שם אקונומיקה יש יותר סיכוי שהיו שותים לי מזה. אחר כך, כשהייתי בסדיר בלבנון, החרשתי פחיות קולה שקניתי מהצד"לניקים במוצב והחבאתי בכל מיני תאים בטנק. תמיד הייתה לי סוג של תלות בשתייה ממותקת, ובבגרותי הצלחתי להיגמל ממנה ולעבור לדיאט. אלא שאז קרה דבר אחר: התמכרתי לדיאט. עד עכשיו.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן