הלילות הכבדים, אלה שלא נגמרים, מצאו את מעיין אדם בורחת לעולם מקביל. "בהתחלה לא נרדמתי בכלל, המחשבות לא נתנו לי", היא דומעת. "ואז הצלחתי לעצום עיניים עם פנטזיה די קבועה. אני רואה את מפל פצועה בבית חולים, שוכבת במיטה, כולנו סביבה, ואני מסתכלת לה בעיניים והיא מתפוצצת מצחוק, ואז כואב לה כשהיא צוחקת, בגלל הפציעה. והיא יפה כל כך, אחותי.
אני יכולה ממש לראות את החלוק שלהאת הנעליים שלה בפינה, אני כביכול שולפת את הכל מהזיכרון מרוב שזה אמיתי ורק עם זה אני יכולה להירדם".
"זה מה שאני משרטטת לי במחשבות לפני השינה וזה כל כך אמיתי. אני מצליחה ממש לגעת בה בחלום, להריח אותה, לנשום אותה. אתה יודע, זה גם בקלות מה שהיה יכול להיות במציאות. שינוי קטנטן בלוח הזמנים שלה, פנייה אחת לפה, עיכוב קל שם - ומפל איתנו. סנטימטר וחצי־שניים הצידה, והכדור של המחבל לא הורג אותה. זה כל מה שמבדיל בין חיים שלמים שהיא הייתה מקבלת, שאנחנו היינו מקבלים, לבין זה שהעולם שלנו נעצר. נגמר. לא יהיה".
הכתבה המלאה במוסף "7 לילות" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן