"סיינפלד נגעה בכל מרקם החיים: עבודה, קריירה, הצלחה, כישלון, כסף, בורגנות, עוני, בטלה ובטלנות, משפחה, אהבה, זוגיות - הנעלם הגדול - חברים, גזענות, הומוסקסואליות, קרתנות, קרחנות (מקרחת), ריחות גוף (בהגזמה כרגיל: המכונית המצחינה), זקנה, מחלה, מוות, וזו גדולתה", כתבה חברתי הקולנוענית דבורית שרגל אחרי שסיימה בינג' פתאומי על כל העונות.
והיא צודקת. סיינפלד היא שנותינו הטובות ביותר – כלומר הפחות גרועות – בקליפת אגוז. 180 קליפות. ואני בהחלט רואה את עצמי צופה בה ברצף גם כשאגיע להיות, בשעה טובה, ישיש סיעודי מזיל ריר שאינו מבין יותר כמעט כלום ממה שהוא רואה על המסך, ועדיין הרבה יותר מכפי שהוא מבין על העולם שבחוץ ומה שנהיה ממנו. או, במילותיו הנצחיות של ג'רי לג'ורג': "יודע מה המסר שאתה משדר לעולם עם מכנסי הטרנינג האלה? אתה אומר לעולם: 'ויתרתי, אני לא מסוגל להתנהל בחברה נורמלית. אני אומלל, אז לפחות שיהיה לי גם נוח'".
הטור המלא של רענן שקד מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן