השר לביטחון לאומי מפנטז על תנין לועס בן אדם וחיוך מתוק נמתח ומאיר את פניו הילדותיים. הוא מדמיין שלולית דם מתפשטת על פני האגם המלאכותי המקיף את חומת הכלא שלו, וחמימות פושה באבריו. למחרת, בדיון עם הנהלת שירות בתי הסוהר שעסק בהחמרת תנאי הכליאה לאסירים ביטחוניים ובחיפוש פתרונות "מרתיעים", הוא פוקד לבדוק היתכנות לבניית בית כלא חדש שיהיה מוקף, כמו איזה מבצר מ"משחקי הכס", בתנינים. דבריו - שנלקחו ברצינות במקום היחיד שבו הם עדיין נלקחים ברצינות - הניעו את קציני שב"ס להגיע כעבור שבועיים אל חוות התנינים בחמת גדר על מנת לראיין את הזוחלים שעשויים לחלוק איתם לוקר.
התנין הוא החיה הראשונה שמוזכרת בשמה בתנ"ך: "ויברא אלוהים את התנינים הגדולים". זה לא מקרי. הסיפור מתעקש על התנינים, דווקא על התנינים ודווקא בבריאה. מדוע? כי בעולם המסופוטמי והכנעני שממנו צמחנו, התנין, הלווייתן ונחש העקלתון לא היו פריטים זואולוגיים. הם היו ישויות מיתיות שסימלו עבור עמי האזור כוחות עצומים, אליליים, של כאוס והרס. להפוך את התנינים לברואיו של האל מוכיח מי שולט במי.
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן