רגע לפני שהיא נשפה על ארבעים ואחד נרות, מגי אזרזר הרגישה שכבה לה האור. "הגעתי למצב שאני לא קובעת דברים עם אנשים מהפחד שלא אעמוד בזה ואבטל, כי אני לא יודעת איך אקום בבוקר", היא מספרת. "דכדוך עמוק שהגיע לשיא לפני יום הולדת 40 שלי בחודש שעבר. התחלתי לראות את העוולות, את מה שקורה במדינה. אני כבר לא יכולה לכבות את הטלוויזיה ולהגיד 'אני לא רואה חדשות כדי להצליח לגדל את הילדות שלי בנועם', כי זה מגיע מכל מקום. רע פה לכולם. לאן שאת לא הולכת את מרגישה עצבות ופוגשת שכול. שמתי את זה בצד כל הזמן כי אני עולה כל ערב על הבמה, עד שיום אחד זה דפק לי בדלת ולא זז והתחיל לפתח צורה. חשבתי בהתחלה שזה יום, שבועיים, שזו תקופה. אבל התחלתי לקלוט שאני לא חוזרת לרצות לקבוע דברים. שאלו אותי 'מה איתך בחמישי?' ונכנסתי למצוקה כי אני לא ידעתי אם בחמישי ארצה לצאת מהמיטה או לא. אם יש הצגה בערב, אני יודעת ללחוץ פליי ולהופיע, אבל בבין לבין - אין בן־אדם. כשאין טקסט, יש רצון או לישון או לא להיות. חוויה קבועה של חוסר נוכחות".
מה היה הטריגר? "אני לא יודעת לשים על זה את האצבע, אבל אם אני צריכה למצוא רגע משמעותי, אז בחודש מאי האחרון טסתי לניו יורק לשמח את הקהילה היהודית. קיבלתי המון אהבה, אבל ראיתי אותם ואמרתי לעצמי שהם לא נושמים את אותו אוויר. הם ישראלים, הם יהודים, אבל אנחנו לא חווים את אותה חוויה. אנחנו נשב במסעדה ונשמע כוס מתנפצת, הם יזיזו את הראש ואני אקפוץ מהכיסא. הרבה שנים ניסיתי להדחיק את זה, אבל התחלתי לחוות את האנרגיות בנפילה מטאורית".
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 לילות" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן