אחרי שהסברתי שאת ארגמן אני מעריץ ואת רוטמן הפוליטי כמעט מתעב (אני מדבר על דמותו הפוליטית בלבד, לא על האדם שהוא, חלילה), אגיד משהו על ארגמן והופעותיו ב"עובדה". אני צופה בראיונות שהוא נותן מתוך הערכה וכבוד אמיתי לאיש, ואני מאמין לו ולכנות שבעיניי עוברת מסך. ואני גם רואה את הכאב. אבל אני לא יכול שלא להרגיש שגם הוא לא התעשת עד הסוף אחרי 7 באוקטובר.
כי אחרי מה שעברנו לא יכול להיות, פשוט לא ייתכן, שהוא לכל הפחות לא מבין את החשש שיש לרוטמן ולאחרים (אני, אגב, ביניהם), מהרעיון שהוא מציג בבטחה, לתת לאנשי הרשות הפלסטינית לשלוט בעזה ואף לחזק אותם עם אמל"ח נוסף לשם כך (!). אני לא בא לטעון פה שארגמן טועה. מי אני בכלל. אבל אני כן בא לומר שלא ייתכן שהוא לא מבין, אחרי כל מה שעברנו, את החשש מהצעה כזו. דווקא הוא, שמסביר לאילנה דיין בעקבות 7 באוקטובר שצריך תמיד להיערך למה שלא יודעים, דווקא אחרי שהוא אומר כי עלינו תמיד להיערך לגרוע מכל - הוא לא יכול לזלזל כל כך בחשש שיש לרוטמן (ושוב, במקרה הזה גם לאנשים כמוני) מחימוש נוסף של שוטרים פלסטינים כפתרון לעזה.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
