ביום רביעי השבוע חשף עמית סגל בחדשות 12 את טיוטת פסקי הדין בעניין עילת הסבירות. הישג עיתונאי שכל אחד מאיתנו היה מתברך בו. רגע של שפל לאמון הפנימי בתוך בית המשפט העליון, ללא ספק. מה שכן, הפגנות ליליות לא פרצו סמוך לבית המשפט העליון בירושלים. פסילת עילת הסבירות היא רגע קשה וחריף מבחינת החברה הישראלית, כזה שמעמת את הרשות השופטת עם המחוקקת, בכינון ישיר. מה לעשות, בימינו אנחנו עוסקים בירי נ"ט בכינון ישיר, לא בפסיקות ואפילו לא בחוקים. אנשים קמים בבוקר ומתפללים שלא ישמעו את שלוש המילים הנוראות, "הותרו לפרסום שמותיהם...".
חשוב לכתוב בצורה ברורה: ההפיכה המשפטית, כמו כל מהלך ביצועי שיוזמת ממשלה, הוא באחריותה. היא אחראית למהלך, והיא אחראית להשלכותיו. היא תישא באחריות ההיסטורית, קולקטיבית, לכל הנזק שגרמה.
לכאורה, ההפיכה ממילא מתה. חסד נעשה לשורפי האסמים, ללוין ורוטמן, שבג"ץ עתיד לפסוק בסוגיה שהיא ממילא לא רלוונטית. כך הם יכולים להתלהם ולהאשים את בג"ץ בפסיקתו הצפויה. רוב הישראלים ממוקדים בקרב על חייהם, קרב על פרנסה, דאגה לקרובי משפחה שלוחמים בעזה. ההפיכה המשפטית? מה שמת כבר לא יכול למות, אומרים לנו ב"משחקי הכס".
למרבה הצער זה לא כל כך פשוט. רה"מ שמוכן שהכלכלה הישראלית תישרף כדי שסמוטריץ' והחרדים יהיו מרוצים, שמנהל קמפיין פוליטי בעת מלחמה, שנותן לעבריין המורשע איתמר בן גביר לשחק באש ולחלק נשק – גם לא יירתע להפיח חיים בבר מינן הזה. ואם הסקרים ימחישו לו שזה משתלם, הרטוריקה סביב ה"רפורמה" תיוולד מחדש. כן, גם בעיצומה של מלחמה. ¿ הטור המלא של נדב איל מה"מוסף לשבת" מחכה בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן