האישה הבלונדינית שיושבת בשולחן שמולנו שוב מסתכלת עלינו. "יכול להיות שהיא מבינה כל מילה?" אני חושבת, אבל לא, לא יכול להיות, אנחנו נמצאים ממש בקצה העולם, במפרץ מבודד שלקח לנו נצח להגיע אליו. אפילו תייר אחד לא ראינו פה, כולם פה יוונים מקומיים שזוללים שרימפס סגנקי על שולחנות ארוכים שמכוסים בנייר. ובכל זאת, הבלונדה הזו, שמחזיקה את תיק הלואי ויטון החום שלה כל כך צמוד אליה שאפשר היה לחשוב שזה פומרניאן המחמד שלה, בוהה בנו במין עיון מרוכז של מישהי שמבינה כל מילה. שזה דבר שאסור שיקרה, כי כבר שעה שאנחנו יושבים במסעדה הזו ואומרים זה לזו דברים איומים במין בהמיות משוחררת כזו שמאפיינת רק ריבים בחו"ל.
בכל זוג יש תמיד אחד שנשאר מודע לסביבה גם באמצע המריבה הכי מטונפת, ואצלנו, אני פקחית הריבים המנומסת, זאת שתמיד אומרת לרן "אכפת לך לא לצרוח ככה באמצע דיזנגוף? לא בא לי שכולם יידעו שמאז גיל המעבר אני פחות מינית". ועכשיו, בעוד האישה ממשיכה לצפות בנו כמו באופרת סבון פופולרית, אני פתאום נזכרת במשהו שקרה קודם. כשהגענו לפה אחרי שלוש שעות וחצי של נסיעה בדרכים שאפשר להגדיר אותן רק כשביל של עיזים שמישהו שפך עליו קצת מלט מלמעלה. כל כך התלהבנו מהמקום שפיטפטנו קצת עם בעלת המסעדה. "אנחנו מישראל", אמרנו לה בגנדרנות של שני קרנפים לבקנים ונדירים. אבל היא דווקא הסתכלה עלינו בחצי פיהוק. "יש לנו בכפר משפחה ישראלית עכשיו", היא אמרה, "הם ישנים פה למעלה, בווילה שעולה 800 יורו ללילה".
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
