לפני כמה שנים, כשאיתמר בן גביר עשה את צעדיו הראשונים בפוליטיקה, שלחו אותי לראיין אותו. ישבנו במשרד שמשקיף על שוק מחנה יהודה בירושלים. אחר כך גם ירדתי איתו לשוק והוא הראה לי איפה כדאי לקנות רוגעלך. בשלב מסוים נסענו גם לחברון, ביקרנו במערת המכפלה. זו הייתה הפעם הראשונה שלי במקום, ולא הפסקתי להתפעל מהאווירה הכל כך מיוחדת שם. ואחרי זה הוא לקח אותי גם אליו הביתה, נדמה לי שבקריית ארבע, ואני זכיתי לפגוש שניים מהילדים הקטנים שלו, וגם את אשתו איילה, שנראתה לי אז כבחורה חייכנית. ואני יודעת, זה נשמע כאילו שאני עושה דווקא, מתארת את האישה הזו כאמא שהגישה לנו סלט קצוץ ודיברה בהומור עם הילדים על שיעורי הבית שהם שכחו להכין, אבל זה מה שראיתי בה וזו גם האישה שהייתי אז. מישהי שחשוב לה להסתכל על אנשים שאני באה לראיין עם הלב שלה, ולא דרך משקפי הדימוי הציבורי.
בשלב מסוים השיחה נסבה לעיצוב של הבית, ספציפית לעיצוב של הסלון, שהיה בו חלון שהשקיף לנוף יפהפה של הרים, ספה נוחה וספרי קודש בארון זכוכית. רק דבר אחד כבר לא היה שם בסלון, התמונה המפורסמת של ברוך גולדשטיין. במהלך השנים, הרבה עיתונאים ניסו לנזוף בו על התמונה הזו, ובצדק. הרי גולדשטיין היה טובח המונים, הוא רצח לא פחות מ־29 בני אדם באמצע התפילה שלהם, במקום שבו אדם מרגיש הכי בטוח ורוחני. כשדיברנו על התמונה שנעלמה, בן גביר אמר לי: "אני כבר לא הילד שהייתי, אני כבר לא קיצוני כמו אז, כשהייתי צעיר".
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
