גרתי ביפן כמעט שנה, בדירת שותפים עם קירות נייר אורז. וכן, זה היה לפני המון שנים, כשהייתי בת 20 פלוס, ואין ספק שהמדינה השתנתה המון בזמן שחלף מאז. ועדיין, דבר אחד אני כן יכולה להגיד בוודאות. יפן היא יעד מדהים לטיולים, לנסוע לשם זה לא סתם לבקר בחו"ל, זה אשכרה לנחות בכוכב אחר. אבל בסופו של דבר, כשאת ממש חיה שם ומדברת עם אנשים שנולדו שם? היא גם מקום שיש בו המון אומללות.
בכל פעם שמישהו מספר לי על ההתחשבות בזולת של היפנים, אני ישר נזכרת במועדון ההוא ובפנים העצובים של הירו סאן, היפני שהפך לחבר שלי. אבל רגע, קודם הסבר. זה היה מועדון מארחות ליד הרובע היוקרתי שיבויה, ואני עבדתי בו במשך שנה כמארחת. לא הייתי אחת המארחות היפות והמבוקשות במועדון, אף אחד מהלקוחות מעולם לא הזמין אותי לקפה או לקח אותי למסעדה, כמו שקרה לחברות שלי שם, שהוטרדו מינית על בסיס יומיומי. נכון, בכל פעם ששיכור היה מתפרע ושולח ידיים הוא היה נזרק מיד החוצה. אבל עם מילים לא הייתה שום בעיה. כי אם יש משהו אחד שהתרבות היפנית המעודנת מצטיינת בו זה שוביניזם מעורבב בשנאת זרים מטורפת.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן