חגיגות הניצחון נגמרו מהר, אולי לפני שהתחילו. ארבעת ההרוגים מהטיל האיראני בבאר־שבע. בלימת התקפת חיל האוויר בידי הנשיא טראמפ, בעוד המטוסים באוויר. הערכות המודיעין המרירות (והמוטעות) בארה"ב לגבי הנזק המוגבל לתוכנית הגרעינית. הנשיא טראמפ שגויס באורח חשוד למען הצלתו של בנימין נתניהו מהמשפט הפלילי. האיום של סמוטריץ' לעצור את משאיות הסיוע לרצועה, והכניעה המהירה של נתניהו. ובעיקר: שבעת לוחמי צה"ל שנפלו באסון הפומה בחאן־יונס, ברצועת עזה.
עזה, זה הסיפור כולו. בתוך 20 חודשים בערך, ישראל הביסה את איראן וחיזבאללה. היא הביאה לתום שלטונו של בשאר אל־אסד וריסקה את ציר ההתנגדות כולו. ואז גילינו את מה שלמדנו ב־7 באוקטובר: האויב הקשה והעיקש ביותר הוא החלש יחסית. חמאס בעזה מפורר, ממוטט. הוא גם קטלני. על כל יכולותיה, איראן הרגה חייל צה"ל אחד, כאשר שהה בדירת חברתו. מחבל חמאס יחיד, עם מטען בידו, דילג בין ההריסות, שרף נגמ"ש על יושביו, ושישה חיילים וקצין נהרגו. על פעולותיה באיראן, בלבנון, בסוריה ובתימן זכתה ישראל לתמיכה בינלאומית והסכמה. בעזה מתו אלפים רבים שהם בלתי מעורבים, וישראל חווה אסון פוליטי בינלאומי, עם משמעויות היסטוריות. דוגמה מהשבוע: מועמד הדמוקרטים לראשות עיריית ניו־יורק מבטיח להורות למשטרה – בעיר החשובה בעולם – לעצור את בנימין נתניהו בחשד לפשעים נגד האנושות, אם יעז להגיע לעיר. גם לאו"ם.
הכתבה המלאה מחכה ב"מוסף לשבת" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן