ביום ראשון היינו אמורים לעלות על טיסת בוקר ליוון. זו הייתה נסיעה לא מתוכננת, הפתעה שקיבלתי מרן ליומולדת שלי. בדיוק היינו באילת, ישבנו על הספה אחרי מקלחת חמה בצימר הכיפי של שלומי, כשרן ניגש אליי עם מעטפה ביד. "אבל אמרנו שהשנה אתה לא קונה לי מתנות", אמרתי לו, "שהשנה זה יומולדת מלחמה צנוע כזה, ונסתפק בנסיעה קצרה לאילת".
ובאמת, כבר חודש שאני מנג'סת לו שלא יעז לחגוג לי. לא רק שמצב הרוח שלי גרוע אחרי שנה שבה נפלתי לדיכאון הכי כבד שהיה לי אי פעם ואחרי השנתיים הכי שחורות בתולדות המדינה הזו, אז גם הגיל שלי השנה הוא הכי סתם. 54. לא גיל עגול, אלא רק מגעיל, מספיק זקנה לקולונוסקופיה אבל לא זקנה מספיק כדי לצאת לפנסיה ולפרוש לאיזה חוף בקופנגן. הדבר היחידי שניחם אותי הייתה העובדה שלא הייתי לבד, שכמעט כל מי שמסביבי סירב השנה לחגוג את יום ההולדת שלו. לכולם הייתה אותה הבעה על הפנים כשהם אמרו "השנה לא בא לי על היומולדת". הבעה של ויתור, עם עיניים מושפלות למטה כמו דגל לבן של כניעה. זה כאילו ששמחה פשוטה הפכה בישראל של 2025 למותרות, למשהו שרק מנותקים ביאכטות מעיזים לדרוש לעצמם.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן