הכרתי את חדוה בשנות ה־90, כשבאה אליי עם רעיון להוציא ספר ובו טיוטות שירים של לאה גולדברג, אבות ישורון ונתן זך. נתתי את הסכמתי. לא יצא מזה כלום. אבל הייתה מטלפנת. "אילו היית משקיעה בתרגום את הזמן שאת מבזבזת בטלפונים עם חדוה היית כבר גומרת את פרוסט", אמרו לי בבית. בשנת 2003 מת בנה היחיד, אלישע. מאז נפשי נקשרה בנפשה.
את מיטב שירתה המאוחרת אפשר לתאר כשירה בפרוזה, כאשר מוטת השורות הרחבה ניתנת להיקרא כשירה אורלית. כוונתי לאותה הלחמה של תנועת דיבור אל תוך תנועת כתיבה, להרחבת התחביר כדי ללכוד את המציאות הסמויה והגלויה. שירה בפרוזה נראית לי כינוי נרדף לדיבור־בדידות, שכן נשמע בה כבר הד קולו של המדבר בחלל ריק. המקצב הפתוח לוקח אותה אל איזו מופקרות; ריבוי הפעלים והכינויים ממחיש נוודות. משחרר אותה לנפשה להיות צוענייה.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "ספרות ותרבות" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן