מכל המבחר העצום של דברים שיש לי לא לאהוב בטלוויזיה – ותאמינו לי, אני לא אוהב בסיטונות – מובילה בפער תוכנית אחת, שאני לא מסוגל לסחוב גם עשר דקות ממנה: אופירה ולוינסון. כן, אני יודע, יש תוכניות גרועות יותר, אבל קשה לי לעמוד במופע התגרנות, הצווחנות וההשפלה השבועי הזה, שבו עולים שני האנשים שמרוויחים את הכסף הגדול כדי לעשות אנשים קטנים (ואני מסכים, כמובן, עם דעותיהם; והם, כמובן, קולגות; והם לחלוטין מוכשרים במה שהם עושים) – ונותנים את מופע היאבקות הבוץ הדציבלי להחריד הזה, שכל קשר בינו לבין עיתונות, פרשנות, או אפילו סתם דיון הוא כמו הקשר בין המשך הלחימה בעזה להחזרת החטופים: לא קשור ובטח גם סותר.
לא, אופירה ולוינסון זה מופע טראש פוליטי שתכליתו שנאה מכל כיוון לכל כיוון. אני אפילו לא מגיע להקשיב למה שנאמר שם, למילים עצמן (הן ממילא לא חשובות, כאילו הן ישכנעו אי פעם מישהו שחושב – או צורח – אחרת); רק הנגינה שלהן, הווייב, התדר, הווליום, אמביאנס התיעוב הטהור – אני לא עומד בזה. לא רוצה את זה בבית.
הטור המלא של רענן שקד מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
