יש סופי שבוע שאנחנו כבר יודעים שכנראה לא נעביר יותר. לא נצא למסיבה שמתחילה בשתיים בלילה, לא נעשה שם כל כך הרבה סמים שהשיניים שלנו יתחילו לקפצץ כמו קסטנייטות בתוך הפה. לא נדדה החוצה מהמועדון בשמונה בבוקר, מכווצים עיניים מול השמש החזקה כמו ערפד אפוף עשן שלא מבין מה עושה פה משאית שפורקת לחמניות. במקום זה, השבת שלנו נראית בדיוק כמו ששבת של שני בני 50 פלוס אמורה להיראות. השעה ארבע אחר־הצהריים, אנחנו יושבים במרפסת ושותים את הקפה השישי להיום, ואז נשמע פינג מהטלפון של רן.
"זה מנגה", רן אומר, "היא שלחה לי סרטון מהאינדינגב". שנינו רוכנים על הטלפון, וצופים במה שבני 50 מסוגנו הכי אוהבים לראות. רסיסים מהחיים מלאי ההרפתקאות והסוערים של הילדות הגדולות שלנו. יש בזה משהו שמח וגם טיפה מוזר, לראות איך השלוחות הצעירות שלנו טורפות את החיים ברעבתנות, רוקדות עד הבוקר וישנות באוהל סיירים על חול מדבר אדום. ממשיכות איפה שאנחנו כבר די הפסקנו, כמו זנב של לטאה שממשיך לזוז גם אחרי שהלטאה כבר לא. ובאמת, בסרטון רואים את נגה בת ה־22 ואת החבר שלה רוקדים ליד עשרות אנשים בני גילם, שרים יחד את "שיר לשלום"."כמה שהיא יפהפייה", אני אומרת, מרגישה את הנחת הזו של הורה, אמנם לא ביולוגי, שרואה את הילדונת שהיא מכירה מגיל שש פורשת את כנפיה ומראה את כל צבעיה בשמש.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
