בפעם העשירית שבה השכן היווני המטורלל שלנו מזמין לנו משטרה, כבר לא נשאר לנו הרבה מה לעשות חוץ מלצחוק על זה. "מה עשית הפעם?" אומרת לי סוטיריה השכנה ומגלגלת עיניים, "דיברת חזק מדי? העזת לשיר שיר בעברית?" שתינו יושבות ומסתכלות על מכונית המשטרה שנעצרת באיטיות מאיימת מול הכניסה של הבית. הצ'קלקה שלה צובעת את בוקר השמש המרהיב בצבע אדום לא נעים. "אין לי מושג", אני אומרת, ולמרות שאני יודעת שאחרי כל מה שעברנו פה אני כבר אמורה להיות אדישה לזה, הלב שלי בכל זאת צונח כמה קומות למטה. זה רק מה שחסר לי, שייקחו את רן ואותי לתחנת המשטרה כמו בפעמים הקודמות.
כל כך חבל לי, כי הבוקר הזה היה באמת מקסים, הוא נראה ממש כמו הפנטזיה שלי על איך שהחיים ביוון הולכים להיות. השכנות שלנו, וולה וסוטיריה, קפצו ספונטני לבקר. הן הביאו איתן את האחיין בן החמש של סוטיריה, סטפנוס. התיישבנו לדבר, חצי באנגלית שבורה, חצי ביוונית מאוד בסיסית שגם אחרי כל השנים שבהן אני טסה לכאן אני פשוט לא מצליחה ללמוד. רן הגאון המעצבן הזה כבר מדבר יוונית שוטף. לקח מורה פרטית בזום מאיזה כפר קטן בכרתים, עבר את כל השלבים המעצבנים בדואולינגו שבהם אתה צריך לחזור על כל שמות הירקות והפירות בסופר כאילו שזה מה שמעניין אותך, לדבר עם האפליקציה על איך אומרים אפרסמון. כתוצאה מזה, היוונים עפים על הדרך שבה רן מסוגל לנהל איתם שיחה אינטליגנטית ואפילו להצחיק אותם ביוונית, ואני יושבת שם כמו איזה תינוק גדול ואיטי שמגמגם בתקווה "קלימרה?" בכל פעם ששואלים אותי מה קורה עם המלחמה ואם עדיין יורים עלינו טילים.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
