לישראל היו שתי אפשרויות עיקריות להחלפת חמאס: הראשונה הייתה כיבוש מלא, כולל אחריות לחיי התושבים. האפשרות השנייה הייתה לאפשר לכוחות מקומיים כלשהם להחליף את חמאס. האפשרות הראשונה נפסלה על ידי כל הדרג המדיני הבכיר. לגורמים רציניים יש מחשבות שניות על כך; אולי הדבר הנכון היה כיבוש מלא לתקופת מה, אמרו לי כמה מהם. האפשרות השנייה, שליטת גורמים מקומיים, נחסמת בעקביות בידי נתניהו.
מערכת הביטחון לא יודעת את נפשה מתסכול. צה"ל מנסה להיאבק ולפרק את תשתית הטרור, כפי שעשה בחומת מגן (בעזה האתגרים גדולים פי אלפים), בעודו נמנע מניהול חיי התושבים. בחומת מגן הממשלה פקדה על צה"ל לפרק את תשתיות הטרור ביהודה ושומרון, אבל גם למוטט את הרש"פ. זה לא נעשה. בסופו של דבר, הרש"פ המשיכה להיות אחראית על חינוך, תברואה, משטרה. צה"ל יכול היה להילחם במחבלים, ולדעת שלאחר מכן, ואחרי ערפאת, יש שלטון אזרחי שייקח אחריות. לא, הרש"פ איננה ההסתדרות הציונית. אך אבו־מאזן מתנגד וחוסם שימוש במשאבי הרשות לפיגועים – עד ימינו אלה. זו הערכת השב"כ נכון לשבוע שעבר.
עזה לא נשלטת בידי הרש"פ אלא בידי חמאס. אחרי שלוחמי צה"ל מחרפים נפשם ומחסלים מחבלים, החברה העזתית עודנה מנוהלת בידי אנשי חמאס. מהבעיה הזו נתניהו ואנשיו מתעלמים בעקביות מאז ההחלטה על מבצע קרקעי ברצועה. לכן הגיעה "תוכנית פרג'". ולכן המתח בין נתניהו ובין מערכת הביטחון, וגלנט בראשה, נמצא בשיא. "מישהו צריך לקחת שליטה והוא לא יהיה שוודי, הוא יהיה פתח", אמר שר הביטחון לנתניהו באחד הדיונים.
הטור המלא של נדב איל מחכה במוסף לשבת בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
