ערב שבת. משפחתי סביב השולחן, וכתמיד אנחנו שרים את המזמור, "יה אכסוף, נועם השבת... המתאמת ומתאחדת לסגולתך", שחיבר רבי אהרן הגדול מקרלין, שאני מצאצאיו. ובליל שבת האחרון, בעודנו מזמרים, אביגיל בתי, הנמצאת במדרשה קדם־צבאית בבית־שאן, הביאה לשולחן לחן חדש שלמדה למזמורו של דוד המלך: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". ובאוזניי מהדהדים דבריו הנוקבים של הרב ירמי סטביסקי, מנהלו המיתולוגי של תיכון הימלפרב הירושלמי עד לפני שנה. חתנו ועשרה מתלמידי בית ספרו נהרגו במלחמת חרבות ברזל ובקולו השקט והלא־מתלהם הוא קובע שתורתם של החרדים "איננה התורה שלנו".
כאיש חינוך הוא זועק את כאבו של ילד חרדי עם הפרעת קשב שאינו מסוגל לשבת וללמוד כל היום, "אבל הם מכריחים אותו שמא יקרה הנורא מכל והוא יתגייס לצה"ל. זה עצוב ומרגיז". אני חושב על המילים שאנחנו מזמרים מדי ערב שבת, "שבתי בבית ה' כל ימי חיי", ומדמיין את הילד שעליו דיבר הרב ירמי, מי מהמלמדים בישיבות שם לב לאי־יכולתו לשבת וללמוד תורה כל חייו? ואם שמו לב, למה כופים עליו להמשיך? האם סבלו האישי מתבטל מול איום גיוסו לצה"ל? ומה עם האנושיות והחמלה?
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן