לפני שנה וחצי ביקרתי בשיבא ונכנסתי לחדר של עמית בר. עמית הוא לוחם נח"ל שאיבד את רגלו. ילד מתוק. מפקדו נפל בתקרית. עמית היה מדוכא. דיברנו קצת ושמרנו על קשר, וראיתי איך הוא קם מעפר, ולא נותן לפציעה להגדיר אותו. בשבוע שעבר הוא הוזמן לדבר בכנס הרצליה. בין היתר עמית אמר שם שתמיד בניווטים בצבא כשהיה מתברבר, היה עושה מה שלימדו אותם, הנחיה שהפכה לידועה: חוזר לנקודה האחרונה שממנה עוד זכר את הדרך. כששכב בעזה אחרי שנפצע, הוא סיפר, הוא ידע דבר אחד ברור: הוא נפצע בשביל כולם. לא בשביל מגזר מסוים, לא בשביל דעה פוליטית. בשביל הבית. איבד את רגלו כדי שהחייל הבא לא יאבד רגל, לא משנה מיהו או מה הרקע שלו. מאז, בשיקום הארוך, עמית מספר איך הוא פוגש אינספור אנשים שבאים לבקר, לחבק ולחזק. המפגשים האלו מזכירים לו בכל יום מחדש למה הוא מאמין במדינה הזאת.
הדור שלי, הוא אמר בכנס, נתן למדינה הזאת כל מה שהיה יכול. איבדנו המון בדרך: חברים, איברים ותמימות. אנחנו ספגנו את הכל, עמדנו בחוד החנית רק כדי שהחרסינה הזאת, מדינת ישראל, העדינה והיקרה שלנו, לא תישבר, ותמשיך להתקיים. החרסינה הזאת היא אחת, אין לנו יותר ממנה, אין לנו אחרת. לכן, אני מבקש מכם בקשה אחת: בבקשה, תתייחסו למדינה הזאת בשיא הכבוד ובשיא העדינות. אל תלכלכו אותה בקללות וגידופים, וגם בלכלוכים פיזיים, אם אתם רואים זבל, תרימו. המדינה הזו עלתה לנו בדם ונשמה.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
