שבועות הוא הרבה דברים. הוא חג האסיף, חג הביכורים, חגן של רות ונעמי, של מועצת החלב, וגם חג החולצה הלבנה שהפכה לוורודה בכביסה. אבל בראש ובראשונה שבועות הוא חג מתן תורה, כנראה האירוע הלאומי הספקטקולרי הגדול ביותר שבוים אי פעם, גדול יותר מטקסי הלאום של מירי רגב.
באחד משיריה היפים כתבה המשוררת זלדה "אין לי קיום בלי הברקים והקולות ששמעתי בסיני", כשניסתה להסביר מדוע קיומה תלוי באותו מעמד מכונן. גם אני, החילונית, קשורה לאירוע ההוא. אירוע שאני כלל לא מאמינה שהתקיים במציאות, אבל בטוחה שקיים במציאות. אירוע שעיצב את הזהות הקולקטיבית והתרבותית של עם ישראל וגילגל את ההיסטוריה המפותלת שלה עד אליי.
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן