במהלך שלושת הימים והלילות הראשונים של המלחמה שוטטתי במקלטים של תל־אביב, מדרום לצפון וממזרח למערב - בבתי ספר ובתחנות רכבת קלה, בחניוני ענק של מגדלים חדשים ובמקלטים קטנים של בניינים ישנים, אחד מהם הוא כמובן הבניין שלי: מקלט אפל, עצוב וטחוב שאין בו קליטת ווייפיי, אבל לפחות האנשים בסדר.
בימים האלה ראיתי את אחיותיי ואחיי הישראלים התל־אביבים בשלל מצבי צבירה, שלהם ושלי. העיקרי בהם היה התשישות. מספיקה יממה וחצי של שינה לא סדירה, מתח גבוה, ספרינטים חוזרים ונשנים, מחסור בחמצן ובשמיים מעל הראש, חוסר פרטיות, דאגה לילדים או להורים ותחושת איום קיומי כדי להוציא בן אדם לגמרי מאיזון. אני קורא שכבר אחרי 36־48 שעות בלי שינה או עם שינה קצרה, קטועה וחסרת חלומות יכולות להופיע "הפרעות קלות בתפיסה, בלבול, תחושת ניתוק מהגוף, אובדן תחושת זמן ומצב רוח תנודתי". שימו שם תמונה שלי וזהו.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
