הנה מה שעצוב בעיניי: האנשים האלה משני הצדדים, שדקה אחרי אירוע שמשנה הכל מתחילים להתווכח על ביבי, מפסידים את העיקר - את ההזדמנות להיות פה ברגע היסטורי. שלוש דקות אחרי שטראמפ הפציץ את פורדו, בראש של אמא שלו הוא הפציץ את פורדו, פתחה חבורה מסוימת במרשתת במסע הלקאה ושיימינג לכל מי שאמר משהו שהתברר כלא נכון. הם עבדו מסודר וללא הרף כדי להביא מן העבר עוד ועוד טענות של פרשנים שהתבדו. הבטתי בזה ותהיתי: מה בעצם המניע שלהם? כלומר, מה הבהילות שהם מרגישים ברגע כל כך דגול, במקום לשמוח בו, להתחשבן עם איזה סינק של מישהו שחשב שלא תהיה תקיפה?
היו גם כאלה מהצד השני שלא הצליחו לשמוח. היו שם חמיצות, ניסיון למזער. גם במקרה הזה היה ברור שפחות משהם שמחים שקרה משהו טוב לישראל, הם מתבאסים שזה יכול לעזור לקבוצה השנייה. אבל ניצלתם מגרעין, חברים, קרה משהו ממש טוב. אז מה זה משנה בכלל מה יגידו על כך הסקרים? נס גדול היה לנו. לכולנו. אלה ימים היסטוריים. אחרי השפלת 7 באוקטובר אפשר להרגיש קצת נחת. קמנו מעפר. ועכשיו צריך להחזיר את החטופים.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן