הופעתי בחיפה. משפחתו של בני וייס הגיעה להופעה. את בני וייס ז"ל פגשתי לפני שנכנס לעזה. קצין שריון שלא היה אמור להיכנס, אבל נלחם כדי לקבל צוות וטנק. זה התפקיד שלנו, הסביר לאביו, להגן על המדינה. הוא היה קצין רציני ושקט. הוא נהרג כשסיכן את עצמו כדי להבין טוב יותר היכן נמצאים כוחות החי"ר בשטח, כך שיוכל לחפות עליהם באופן מיטבי. הנוכחות של הטנק שלו והחתירה שלו למגע הצילו חיים. התמונה האחרונה שלו היא איתי, אחרי ההופעה שעשיתי לחברים שלו, ישראלים צעירים שישבו בשטח כינוס באוהל וערכו הכנות אחרונות לקראת פגישה עם הרעים שבאויבינו כדי להיפרע מהם. לא היה בהם פחד ולא היסוס. הם ביקשו להשיב את כבוד המדינה שלנו שחולל בשבת ההיא.
בני לא חזר מן הקרב, אבל רוחו כאן איתנו. בסיום ההופעה פגשתי את הוריו ושני אחיו של בני. משפחה שעלתה מרוסיה והייתה גאה כל כך בבנה הבכור, קצין ישראלי. משפחה שספגה מכה קשה, אבל מתעקשת להמשיך קדימה ואפילו לשמוח עד כמה שניתן. ואם הם יכולים, אז גם אנחנו יכולים לשמוח בפורים הזה. לצד הכאב, לצד המציאות הקשה.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף ״7 ימים״ בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
