זה אחד מהרגעים האלו שבהם אני כותב את הטור ולא יודע אם עד פרסומו תפרוץ עוד מלחמה, וזה נראה לנו נורמלי. האמת היא שרציתי להגיד כעת שמתרגלים לכל, אבל זה לא ממש נכון. הנה, השבוע מתחיל בין הזמנים וחרדים צעירים יטיילו בארץ היפה שלנו. בעבר הייתי מסתכל עליהם בעין יפה: עוצר להם טרמפים, מסביר להם פנים, מדבר איתם בלימוד (רק אסביר ש"לדבר איתם בלימוד" הוא מושג שספגתי במקום שבו גדלתי, והכוונה לדבר על איזו סוגיה בגמרא, להתפלפל עליה).
אם אתם קוראים טור זה מעת לעת אתם מבינים לבד, אני מניח, שזה לא המצב היום, וסהדי במרומים שאני אומר זאת בכאב. אעיד רגע על עצמי, ברשותכם: יש משהו שירשתי לדעתי מאבי וספוג גנטית בעצמותיי, וזה סוג של אהבת אדם אוטומטית. אני באמת, בבסיס שלי, רואה אנשים ומרגיש אליהם איזו אמפתיה. אני לא רואה את ההשתייכות שלהם, לא הפוליטית ולא המגזרית. בגדול, אני רואה אדם, ואני קודם כל בעדו. ממש קל לי ללמד עליו זכות. אבל בנקודת הזמן הזו, זה כבר לא עובד לי עם המגזר החרדי. לראות אותם עכשיו מסתובבים להנאתם בחופשת בין הזמנים, וואלה, לא מגניב לי. אני רואה חבר'ה בריאים בני 19 ו־20 בדרך לאיזה מסלול או מעיין, וחושב כמה פלוגות הם יכלו למלא. יש משהו פשוט שלא צריך הרבה עומק כדי להבין אותו. אומר זאת בשלוש מילים: זה לא פייר. פשוט לא פייר.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן