אף פעם לא הייתי מהאנשים שסובלים ממה שאני מכנה "תסמונת בן־גוריון", סוג של פסיכוזה לאומית שגורסת שמנהיג של מדינה קטנה כמו ישראל חייב להיות צנוע, אפילו ספרטני, באורח החיים שלו. כולנו מכירים את המיתוס שהתפתח סביב סגנון החיים הפשוט של בן־גוריון, מייסד האומה. איך הוא עזב הכל כדי לחיות בצריף קטנטן וסחוף רוחות בשדה בוקר. איך אשתו פולה התעקשה להכין לו את כל הארוחות במו ידיה. כמעט בכל יום עצמאות מתפרסמת כתבה שמתרפקת בגעגועים על התפריט הדל שבן־גוריון התעקש לצרוך מדי יום, ואיך הוא אהב לשתות קפה שחור עלית ולא שמפניות צרפתיות.
אישית, אף פעם לא הבנתי את הציפייה המשונה הזאת שהמנהיג של מדינת היהודים יכפה על עצמו סגפנות. מבחינתי, המנהיג שלי צריך להרוויח יפה מאוד. אני אשמח אם הוא יאכל כמה שיותר טוב, שיתפנק, מצידי שיזמין ללשכה כמה טווסים מטוגנים שיובאו מהוואי על מגש זהב לפני שהוא לוקח החלטות שקשורות לחיים שלי.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
