הפרק הראשון ב"סיכוי להינצל", הסדרה החדשה של דורון צברי על אביתר בנאי ביס דוקו, הוא כל מה שקיוויתי שיהיה. עבורי לצפות בחומרי ארכיון נדירים של אביתר מימי התקליט הראשון מבקש 1,200 שקל לשני מיקרופונים שיוכל לשים בדירה שבה הוא יוצר, לראות את בני משפחתה של אשתו מחכים להם בדנמרק עם דגלי ישראל ומקבלים בחיבוק את הבנאים הקטנים עם הפאות, לשמוע על האישיו מול אחיו מאיר בגילוי לב ועל הרגע שבו פגש את אשתו לראשונה בהופעה בניו־יורק (היא ישבה בשורה הראשונה ולא הצליחה להסתכל עליו. זה היה לה חזק מדי) - זה כמו חלום שמתגשם.
יצא לי לכתוב מעת לעת על אביתר במהלך השנים, על מי שהוא עבורי ועבור רבים בארץ הזו, על שיריו שהם פסקול של אומה פצועה, אך כזו שמאמינה בטוב. בחתונת הכסף שלי ושל אפרת, אביתר הופיע. לא היה קל לארגן זאת, אבל היה ברור לי שזה משהו שיקרה. שחייב לקרות. לאחרונה פגשתי את אביתר במפגש שערכנו לאלמנות חרבות ברזל. אלה ההופעות הקשות ביותר. לשבת מול כ־20 נשים שאיבדו את האיש שלהן במלחמה ולפלס יחד איתן דרך. אביתר הגיע לבד ביום שישי, היה לי קצת לא נעים ועזרתי לו עם הגיטרה, כדי להרגיש חלק. אביתר הניח את ליבו בחדר. שאלתי אותו איך הוא מתמודד עם המלחמה הזו. אני יודע שאתה מסתובב בין הלוויות ובתי חולים, מנסה לחזק ולרומם, אמרתי לו, אבל מה איתך. אני שליח ציבור, הוא ענה לי. אני לא שם כאביתר, אלא כשליח שמבין שיש איזה דבר שפורץ מתוכו ומנחם. אני לא חושב על כלום כי אם אחשוב אתפרק, אני משמש מעין כלי בלבד ברגעים האלה, ונותן לאור הזה לצאת מהלב שלי ולהגיע ללבבות הכואבים.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
