אולי אני לא צריכה בכלל רכב, אני מנסה על עצמי מחשבה רדיקלית. בשביל מה, לאן כבר יש לי לנסוע? אולי הגיע הזמן לוותר? להסיע לחוגים - תם ונשלם; לעבוד - אני עובדת מהבית; לצאת - כמה אני כבר יוצאת? תכלס, זה נורא יחמיא לי לוותר. אני יכולה לעטוף את הוויתור באריזה של אג'נדה. מיד אני נזכרת בכל אותם אנשי מופת שהאמינו בתחבורה הציבורית – ישעיהו ליבוביץ, אורי אבנרי, בני בגין, דב חנין. אנשים מאוד רזים. אולי גם אני אהיה רזה?
קחו בחשבון שאני מתגוררת בתל-אביב. אמנם בשול, בחלק הדרום-מזרחי שלה, אבל מד הצעדים שלי טוען שהמרחק מיד אליהו למרכז העיר הוא בר-צעידה. אני רק צריכה סנדלי שורש ולעצור את משבר האקלים כדי שאוכל לחצות את איילון עם ציצים וחזייה באוגוסט בלי להימס לתוך האספלט. רגע, ואם כבר הליכה, אז למה שלא אשווה ואעלה לרכיבה? אולי אקנה לי אופני ספורט עם מושב חוטיני חוצה ישבן ואחזק אותו ואת הארבע-ראשי שלי?
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן