בשמיני עצרת האחרון הזמן נעצר. בזמן שאנחנו ברמת גן רקדנו עם ספרי התורה, בדרום הארץ, במרחק שעה וחצי נסיעה מאיתנו התרחש גהינום מחריד ובלתי נתפס. היום הזה יישאר לנצח קפוא בתודעה שלנו כזיכרון מבעית. פרשת שמיני מספרת את סיפור מותם של בני אהרון, נדב ואביהוא במעמד המרגש שכולם ציפו לו, חנוכת המשכן, ביום השמיני, אחרי שבעת ימי המתנה, ודווקא אז הם נשרפים באש קודש. וזאת תגובתו הבלתי נתפסת של אהרון מול האסון הזה שפקד אותו: וידום אהרון. דממה דקה מעבר למילים, מעבר להבנה האנושית.
ב־29 בנובמבר ליאת אצילי חזרה הביתה
מהשבי אחרי 54 ימים ארוכים כנצח. יום למחרת בואה הגיעה הבשורה הקשה והכואבת שאביב אצילי בעלה האהוב נפל בקרב בשבעה לאוקטובר. באותם ימים פרסמתי את סיפור ההופעה שלי במוסך של ניר עוז, ואיך אביב, מנהל המוסך, הוציא אותי בסופה החוצה בטרקטור גדול וירוק שעמד בקצה הבמה.
כמה ימים אחרי חזרתה מהשבי אל חיק משפחתה ושלושת ילדיה, ליאת ביקשה שאבוא לשיר באירוע הפרידה מאביב.
"זה מה שהוא היה מעדיף", היא אמרה, "מוסיקה, ולא רק שירים עצובים אלא גם קצב ושמחה". ואני התפלאתי על העוצמה הגדולה והבלתי נתפסת של האישה הזאת.
הכתבה המלאה של אהוד בנאי מחכה בגיליון החג של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
