האמת שבכלל לא חשבתי לבוא להפתיע את רן בריטריט הכתיבה הזה. רק בחודש שעבר חזרנו מחופשת הקיץ הארוכה שלנו בעיר הזו ממש, ובאמת שלא הרגשתי שמגיעה לי עוד חופשה בקלמטה. אבל אז קרה דבר לא צפוי. על תל־אביב נפלו שלושה ימים של חורף. טוב, זה לא בדיוק היה חורף, רק מין פרומו לעונה הגועלית. כל הצבעים נעלמו מהרחוב בשנייה אחת, גגות הרעפים האדומים של הבתים הישנים במזרח תל־אביב, הגינה שמול הבית, הכל נצבע בכהה המדכא הזה.
אני שונאת חורף. שונאת את איך שהוא פתאום מגיע ומגרש אותי הביתה, כמו מורה זקן וחמור סבר בתיכון, פשוט פוקד עליי להפסיק לשחות בים, לרוץ בפארק או לשבת במרפסת עם האייס קפה האהוב שלי, וצורח עליי "הביתה מיד, ותסגרי את הדלתות". והשנה, החורף המוקדם בא לי אפילו עוד יותר לא טוב. כל שנה אני חוששת מבואו של החורף, אבל יש חורפים, כמו ב"משחקי הכס", שאתה הכי מפחד שיגיעו. ונדמה שהשנה, זה כמו הקיץ האחרון מהשיר ההוא. ועכשיו, ישראלים שלי, ווינטר איז קאמינג. "אני חייבת עוד כמה ימים של קיץ, אם אני לא מקבלת את זה, אני לא אשרוד את ההמשך". זה היה הרגע שבו החלטתי - אני עומדת להזמין לעצמי כרטיס ליוון. אני אהיה ממש כמו האנשים האלו שראיתי בסרטים, רודפי הסערות שנוסעים בג'יפ אחרי הרוח החזקה ומתפללים להצליח לחדור ללב הטייפון, רק לא בדיוק. כי אני עומדת לרדוף אחרי השמש. עומדת לנסוע לחפש את הקיץ ולשים עליו לאסו ולהכריח אותו לא להיגמר.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן