מחלקת שיקום בבית חולים. מחלקה לפצועי ראש. אני רואה שתי אמהות משוחחות. שתיהן מסיעות כיסא גלגלים. על הכיסאות יושבים הבנים שלהם. הם היו לוחמים עזי נפש, וכעת הם מונחים בכיסא ללא מבע. האמהות לפתע נראות לי כמו אמהות שמטיילות עם עגלה ותינוק. אני מנסה לראות מבעד לבנים שלהן שיושבים כעת חסרי הבעה, את מי שהיו. מנסה לדמיין אותם רצים וצוחקים ומטיילים עם בני גילם. וזה קשה.
אשאל ברשותכם שאלה לא פשוטה לעיכול, ולא הייתי עושה זאת אם לא היה צורך ציבורי לעזור למשפחות שנמצאות במצב הספציפי הזה: מה יותר קשה, ילד שנופל במלחמה או ילד שנותר בחיים עם פגיעת ראש אנושה, ילד שאינו מדבר ואינו מתקשר? אל תענו. תנו לעצם השאלה להדהד. תישארו איתה. זו הדרך להבין את מצבן הבלתי אפשרי של אותן משפחות.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן