קוראים לה אמילי רטקובסקי, והיא אחת הנשים היפות בעולם. כל כך יפה, שלפעמים אני משחקת עם עצמי משחק קטן - איך היו נראים החיים שלי אם הייתי נראית כמו הסופר־מודל ההיא, אמילי רטקובסקי? אני יודעת, זה משחק מטומטם, בטח לאישה בגילי. מה זה יעזור לי לדמיין שאני דוגמנית בת 30 עם פנים שכבר השיקו אלף קמפיינים וגוף כל כך חטוב שהוא נראה כאילו חמישה מהנדסים גרמנים של פורש עיצבו אותו בעודם מתווכחים איזו זווית יעשו לפרונט כדי שיזכיר פנתר מזנק. ובכל זאת, אני פשוט לא מצליחה להתגבר על הפיתוי לפנטז איך אני מחליפה אותה לרגע. אני מדמיינת איך זה להיכנס למקומות כשאת נראית ככה, להרגיש את האוויר נעצר, את המולקולות בחדר משתנות ומתארגנות מחדש מסביבך.
וזה לא שאני חושבת שלנשים יפהפיות יותר קל בחיים. להפך. תמיד קיבלתי באהבה את מקומי בשרשרת המזון של החיצוניות. נאה אבל לא יותר מדי, מושכת בצורה מידתית וסבירה שתאפשר לי לחיות בשקט. ומעבר לזה, תמיד האמנתי ששפר עליי גורלי על שאני כזו. יצא לי לפגוש נשים שהן יפות בצורה שערורייתית, ולחלק גדול מהן כל מתנת הביולוגיה הזו גרמה סבל. למשל הקנאה הקשה כשאול שהן מעוררות בהמון נשים, הרצון הזה להחזיר את האיזון ליוניברס ולמצוא מה רע בך בכל זאת. להגיד עלייך "בסדר, היא יפה, אבל בטח סתומה כמו הכפכף האיטלקי שהיא נועלת".
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן