לפני שבוע פתחתי את הטוויטר כדי לגלות שפרצה שערורייה חדשה. ינון מגל פתח את המיקרופון בתוכנית היומית שלו ושל בן כספית, והקריא את מה שהוא כינה "רשימת המתועבים שצריכים לבקש מראש הממשלה נתניהו סליחה". ואז, הוא פשוט ישב שם והקריא את שמותיהם של יותר ממאתיים האנשים שהשתתפו ביצירת הספר "מר הפקרה", וצריכים לדעתו להיזכר “לדיראון עולם על עמוד הקלון על שהעלילו על נתניהו”. ומילא אם היה תולה על עמוד הקלון שלו רק את החשודים הרגילים, אנשי רוח שמאלנים, אבל מגל הכליל ברשימת המתועבים שלו גם שמות של בני משפחות שכולות שאיבדו את אהובי ליבם ב־7 באוקטובר או בשבי חמאס.
"אני לא מאמינה", אמרתי לרן, "טוענים פה שהוא אשכרה ישב ואמר מתועבים על אנשים כמו עופרי ביבס, ראומה קדם, מרב סבירסקי, אייל אשל, רובי וחגית חן". "אין מצב", רן אמר, "זה מוגזם אפילו בשבילו". "צודק", אמרתי לו, "אני אבדוק שוב". בבית שלנו לא ממהרים לשנוא על אוטומט אף אחד. בשנים האחרונות אכלנו כל כך הרבה ספינים וסרטונים חתוכים בצורה מגמתית, שנמאס לנו לרעוש ולגעוש על פארש. זה סוג של תרגיל קבוע בביתנו. אני קוראת על אמירה מחרידה שאמרו דודי אמסלם או איתמר בן גביר, וממהרת לרוץ לרן עם הבשר הטרי בפי. שנינו יושבים ומקוננים ביחד כמה זה נורא, ואז אחד מאיתנו, בדרך כלל אני, אומר "נצטרך לעזוב, אין עתיד לילדות שלנו במדינה הזו". ואז חולפות חמש דקות, ואני שוב דופקת על כתפו של רן שמקליד במחשב, הפעם בשפלות רוח של בלון מסמורטט שיצא ממנו כל הצדק. "מה שאמרתי לך קודם?" אני אומרת, "מסתבר שלא בדיוק".
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
