מאור זגורי
שכחו אותי בבית / 1990
משחר ילדותי לא זכור לי זוג מילים מרגש יותר מ"בית ריק". עד היום חבר יכול להתקשר ולהגיד: "שומע? בוא אליי, נראה סרט, נזמין פיצה. אשתי יצאה - יש לי בית ריק". בום. ארץ לעולם־לא. ואני שוב בן עשר. זה לא אומר שנקפוץ עם נעליים ביחד על הספות, אבל מטאפורית כן. פשוט עבורי זה מעולם לא היה סרט על ילד שנשכח – אלא על ילד שקיבל את כל העולם לעצמו.
לא בטוח מה זה אומר עליי, אבל הרעיון שהמשפחה כולה פשוט נעלמה בוקר אחד והשאירה ילד לבד בבית (Home Alone) תמיד הרגיש כמו פנטזיה אולטימטיבית. הילדים שלי, למשל, מעולם לא נשארו לבד בבית. לא יום, לא שעה, לא דקה. תגידו: ״טוב הם עדיין קטנים״ - אבל ההפך הוא הנכון. בתי בת השבע יודעת על העולם הרבה יותר ממה שידעתי בסכום גיל כפול משלה. היא מכירה אנשים, ארצות, תרבויות ושפות מכל העולם וכולם בכף ידה. לי היה ערוץ ראשון ב־14 אינץ' שטחן שידורים חוזרים של מרקו ונילס כאילו נגמרו הסדרות בעולם.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 לילות" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן