בלילה נאלצנו לדבר. "אני מצטערת, אמא", היא אמרה, "אני פשוט לא צריכה אותך כאן, את מבינה? זה נורא מבלבל אותי שבאת, אני לא יודעת מה לעשות איתך". "אהה", אמרתי וניסיתי לחשב איך ובאילו דרכים אבתר את גופתה. "אל תכעסי עליי ופליז אל תיעלבי", התחננה ודמעות נקוו בעיניה, "זה לא שאני לא אוהבת אותך או משהו, אני ניסיתי להגיד לך".
תקשיבו. לא ארזתי את עצמי והסתלקתי, לא נישלתי אותה מהירושה ואפילו לא הקדמתי את הטיסה. "לישון פה אני יכולה?" שאלתי. "ברור", היא אמרה. "אז זה מה שנעשה", הצעתי וייצבתי את קולי, "את תמשיכי בחייך ואני אתגבר על העלבון ואיהנה לבד משפע האין־אטרקציות שיש לעיר הזו להציע, בסדר?"
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן