זאב אברהמי:
אלו לא זמנים טובים להיות ישראלי במדינה מערבית. אתה מטרה. מטרה שנואה. עדיף להצניע לכת. להשתיק את העברית, להכניס את השרשרת מתחת לחולצה. עדיף. אלו הזמנים. מדי יום עולה ידיעה במבזקים: באנטוורפן תקפו מוסלמים יהודי עם כיפה; ברוטרדם הועלה באש בית כנסת; זוג עם ילדים הותקף באתונה בגלל ששמעו אותם מדברים עברית. בגרמניה ובאיטליה תלו בעלי עסקים שלט שהכריז כי "אין כניסה לישראלים".
זה לא פשוט להיות מתעמל, גולש גלים או כל ספורטאי בענף כלשהו כשאתה יודע שמדד העוינות נגדך נמצא בשמיים, רק בגלל מי שאתה, בלי קשר ליכולות ולביצועים שלך. לכדורגל, לספורט בכלל, יש שפה אוניברסלית, כמעט בינארית: אתה טוב או רע, ווינר או לוזר. אוהדים מקומיים נוטים להאשים יותר זרים כשהקבוצה נכשלת. ככה זה. לכל שחקן זר יש את המטען הזה על הגב. הוא יודע. זו הרגשה שיושבת על קילו ספידים אם אתה ספורטאי ישראלי בחו"ל בשנתיים וחצי האחרונות. צריך לעקוב אחרי ההישגים שלהם, להתפעל מהם ולהעריך אותם. אם זה היה תלוי בהם, הם היו רק רוצים לבעוט, לתקל, לבלום ולקלוט, לקלוע ולחלק אסיסטים, אבל המציאות לא תלויה בהם, והפוליטיקה מלווה אותם, כמו צל ביום שמש, לאן שהם הולכים בקריירה שלהם.
אני נכנס בשבועות האחרונים לכל פורום, לקבוצות ברשתות החברתיות, ולעיתונאים מקומיים של סאות'המפטון. שום שגריר לא עושה עבור המדינה שלו את מה שדניאל פרץ עושה עבור ישראל בעזרת היכולת שלו בין הקורות.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "ספורט" בגיליון החג של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כא