"לא אוהבת אותה בכלל, היא כזו פיק מי", החברה של הבת שלי אומרת, ואני מרימה אליה מבט מופתע. כבר שעה שאנחנו יושבות על הספה ומדסקסות את העונה הנוכחית של "אהבה חדשה". זו אחלה של שיחה, והיא מתרחשת רק בגלל אחת התכונות הכי מאתגרות של הבת שלי. היא שיאנית אולימפית באיחורים, כשאת קובעת איתה בתשע אצלנו בבית, קחי בחשבון שהיא תגיח מהחדר שלה רק תקופה ארוכה אחר כך. וזה מה שקרה היום, כשע' המהממת הגיעה לאסוף את מאיה וגילתה שהיא שוב מסוגרת בחדרה שממנו עולה רעש נורא של מטוס ממריא, סימן לזה שהיא שוב שוקדת על הפן שלה כאילו שזה ערב החתונה שלה עם בארון טראמפ. "טוב, אז אני אשב איתך", ע' אמרה, "נרכל קצת".
בהתחלה דיברתי עם ע' על נושא השיחה החביב על שתינו, מה קרה לגברים במדינה הזו, ספציפית בתל־אביב. "נמאס לי מבנים שמתקשרים לקבוע איתי לדייט", ע' אומרת, "ואז במקום להחליט לאן אומרים לי במסכנות כזו 'אז מה בא לך לעשות? איפה את רוצה שנשב?' נמאס לי שהם לא באים לאסוף אותי מהבית כי חורף וקר להם מדי". והאמת היא שאני מבינה אותה. כי ע', ממש כמו כל בנות הדור שלה, רוצה להשיג לעצמה רק דבר אחד. גבר אלפא, גבר חזק ודומיננטי שבנוי להצלחה וגם מצליח, כזה שסוחף אותך לחיבוק ולא שואל בהיסוס "את מוכנה כבר לנשיקה הראשונה שלנו?"
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
