אחד הפיוטים שתמיד אהבתי בראש השנה היה "היום הרת עולם". מי שמכיר את המנגינה בוודאי יקרא את זה כעת כשהיא מתנגנת לו בראש: "הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם, הַיּוֹם יַעֲמִיד בַּמִּשְׁפָּט כָּל יְצוּרֵי עוֹלָמִים. אִם כְּבָנִים, אִם כַּעֲבָדִים. אִם כְּבָנִים - רַחֲמֵנוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים. וְאִם כַּעֲבָדִים - עֵינֵינוּ לְךָ תְלוּיוֹת, עַד שֶׁתְּחָנֵּנוּ וְתוֹצִיא כָאוֹר מִשְׁפָּטֵנוּ". פעם חשבתי ש”היום הרת עולם” הוא משפט שמשמעותו היא שהיום יום הולדת לעולם, ראש השנה. לקח לי זמן לקלוט שהרת זה היריון. שיש גם פרשנות כזו. מי בהיריון? העולם.
יש בעיניי משהו יפה ברעיון שראש השנה איננו היום שבו הכל כבר נולד, היום שבו הכל מתחיל לעבוד ולתקתק, אלא הוא היום שבו משהו מתחיל להתהוות. ראש השנה איננו יום ההולדת, אלא תחילת ההיריון. אתה נכנס לשנה כשאתה עדיין לא יודע מה היא תהיה. יש פה ממד נוסף של התחדשות. בתהליך לידה יש ממד של ציפייה. של פוטנציאל שעדיין גלום. בראש השנה אנחנו אומרים שזהו יום הרת עולם: מה יוליד ההיריון הזה? מה יהיה בסופו? נתפלל ונאמין בטוב. אבל מה שחשוב הוא שיש למה לצפות.
הטור המלא של רענן שקד מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון ראש השנה של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
